פסק-דין בתיק תא"מ 26921-11-11

1. תובענה כספית לפיצוי התובעת, הבעלים של רכב מ.ר 81-224-67 (להלן-"הרכב"),  בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב  ביום 25.02.2011  עת היה הרכב נהוג בידי ביתה של התובעת - הגב' אבו דאהוד לינה, (להלן - "הנהגת"), באופן שבמהלך נסיעת הרכב לאחור, במטרה לצאת מהחנייה נפגע על ידי רכב מ.ר 18-963-35, (להלן- "הרכב הפוגע"), נהוג בידי הנתבע 1 עת זה נסע אף הוא לאחור בשטח החנייה, (להלן - "התאונה").

2. הנתבעת 2 בזמנים הרלוונטיים לתאונה, ביטחה את רכבו של הנתבע 1 על ידי פוליסת ביטוח ברת תוקף.

3. על פי הנטען בכתב התביעה, עת ביקשה הנהגת לצאת מהחנייה בנסיעה לאחור ולאחר שעצרה עצירה מלאה והתכוונה לשלב להילוך נסיעה קדמי על מנת להשלים את יציאתה מהחנייה, נפגע הרכב מאחור על ידי הרכב הפוגע, נהוג בידי הנתבע 1, עת זה ביקש לצאת משביל החנייה המוביל לכביש הראשי, בנסיעה לאחור.

4. התובעת צירפה  לכתב התביעה דו"ח שמאי אשר בדק את הרכב ואמד את נזקיו.

5. על פי הנטען בכתב ההגנה, אכן הנתבע 1 ביקש לצאת משטח החנייה בנסיעה לאחור ובמהלך נסיעתו הנהגת היא זו אשר פגעה ברכבו עת לא נזהרה ולא הקפידה על כללי הזהירות המתבקשים.

6. ביום 03.05.2012 העידו בפני בית המשפט הנהגים ובאי כוחם סיכמו בעל פה את טיעוניהם.
7. הנהגת אשר העידה בפני, חזרה על גרסתה כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התביעה, מיקמה את רכבה בזירת האירוע באמצעות תמונות אשר צולמו, הוגשו וסומנו ת/1א, ת/1ב. גרסת הנהגת הובאה בפני בית המשפט במקשה אחת, סדורה עניינית והגיונית ותאמה לממצאים בזירת התאונה.

8. עדותה של הנהגת לא נסתרה על ידי הצד שכנגד, לא נתגלו בעדותה סתירות ואי דיוקים אשר יהיה בהם כדי לפגוע במהימנותה של הנהגת ובנכונות גרסתה.

9. הנתבע 1, העיד בפני ומסר גרסה אשר אינה מתיישבת עם ממצאי האירוע, יש בה משום הקצנה, הגזמה והטלת מלוא האשמה על הנהגת. לאחר ששמעתי את הנתבע 1 מצאתי כי גרסתה של הנהגת מתיישבת עם מלוא ממצאי האירוע ויש לאמצה כגרסה להתרחשות התאונה. 
   
   במה הדברים אמורים - הנתבע 1 ציין בחקירתו הנגדית כי הבחין ברכבה של הנהגת בעודו חונה בחנייה ובאורות החנייה הדולקים. הנתבע 1 הבהיר כי ראה את הנהגת נוסעת עם רכבה לאחור עת נסע רכבו לאחור וקיווה שהיא תראה אותו ותעצור: "אכן כשנסעתי אחור ראיתי אותה שהיא התחילה לנסוע אחור, ציפיתי שהיא תראה אותי ותעצור. אני לא עצרתי כיוון שהחוקים שאני מכיר מקנים לי זכות קדימה, מי שנוסע בכביש ראשי ומי שיוצא מחניה צריך לתת זכות קדימה לרכב שנוסע בכביש הראשי. הייתי בדרך החוצה לכביש הראשי. הייתי בתנועת ריברס", (עמ' 4 שורות 25-28 לפרוט') .

10. הנתבע 1 ציין בעדותו כי רכבה של הנהגת פגע ברכבו ולמרות שהמכה לא הייתה חזקה, הרכב שלו התרומם כד כדי כך שרכבו עמד על שני גלגליו וזאת בשל העובדה שרכבו נדחף בחוזקה. 

11. בית המשפט התבקש להכריע בין גרסתה של הנהגת מחד לבין גרסתו של הנתבע 1 מנגד ולקבוע מי מבין שתי הגרסאות הולמת את נסיבות התרחשות האירוע ובהתאם לחייב או לפטור את בעל הדין הרלוונטי. לכאורה זו אכן המשימה ובמיוחד עת עסקינן בסיטואציה של "גרסה מול גרסה". יחד עם זאת, סבורני שבענייננו לא כך הם פני הדברים, שכן הנתבע 1 העיד בחקירתו הראשית כי בעת קרות התאונה, ישבה ברכבו חברתו. הווה אומר, ביחס לאירוע הנטען הייתה בנמצא עדת ראייה אשר עדותה לא נשמעה. כך באו דבריו של הנתבע 1 לדי ביטוי בפרוטוקול: "בערב באתי לקחת את החברה שלי, היא נכנסה לאוטו, ראיתי פנסים נדלקים מאחורה בחניה איפה שעמדתה הנהגת, התחלתי לנסוע אחורה, אז היא נכנסה בי", (עמ' 4 שורות 7-8 לפרוט').

12. הימנעות מהבאת ראיה פועלת לרעתו של הנמנע מהבאתה, כדברי כב' השופטת ה' בן עתו בע"א 548/78: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1)736(1980)).            

יפים לעניין זה גם דברים אלה:

"הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון  החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ר' י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003,חלק שלישי בעמ' 1650).

13. הנה כי כן נמצא שבזירת האירוע נכחה עדה אשר קולה לא נשמע בבית המשפט. עדה זו הייתה בהישג ידו של הנתבע 1  והימנעות מזימונה להעיד בפני בית המשפט מקימה את החזקה שאילו הובאה העדה להעיד הייתה עדותה פועלת כנגד עדותו של הנתבע 1.

14. משכך הם פני הדברים ולאור כל האמור לעיל, אין לי אלא לקבל את גרסתה של הנהגת במלואה ולדחות את גרסתו של הנתבע 1.

15. לאחר שקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע 1, יש לבחון עתה את היקף הנזק. מאחר והנתבעים לא סתרו את חוות דעתו של השמאי  אשר צורפה לכתב התביעה וויתרו על חקירתו, למרות שהצהירו בכתב ההגנה שהם שומרים לעצמם את הזכות לעתור לזימונו ולחוקרו, (סעיף 8 לכתב ההגנה), הרי שבנסיבות העניין אני מקבל את חוות הדעת במלואה.